החלטה בתיק רע"א 6275/04

1.       בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט י' זפט), בה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב להמשיך בניהול הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדם בשווייץ.

2.       המבקשים כיהנו כחברים בדירקטוריון בנק צפון אמריקה. בעקבות קריסתו של הבנק, נתבעו הדירקטורים על ידי מפרק הבנק לתשלום פיצויים. בשנת 1993 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק הדין בתובענה, אשר חייב את הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום סכום של כ-160 מיליון דולר. בעקבות ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין לבית המשפט העליון, הושג בשנת 1995 הסכם פשרה בינם לבין המפרק. ההסכם קבע את סכומי הכסף שיידרשו המבקשים לשלם למפרק במספר תרחישים שונים. משלא עמדו המבקשים בתנאי ההסכם, פתח נגדם המפרק בהליכי גבייה בשווייץ, מקום מושבם. במהלך השנים נחתמו הסכמי פשרה גם עם דירקטורים אחרים. אחד מאותם דירקטורים היה ג'ו נקש (להלן - נקש), עימו חתם המפרק על הסכם פשרה בשנת 1998. בהסכם זה נאמר, כי עם ביצועו יהיו הצדדים משוחררים מכל חיוביהם ההדדיים. בניגוד להסכמים שנחתמו עם כל יתר הדירקטורים, לרבות המבקשים, בהסכם עם נקש לא נכללה תנייה לפיה המפרק אינו מנוע מלנקוט הליכי גבייה נגד החייבים האחרים. ההסכם אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זיילר). בשנת 2001 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה לסעד הצהרתי, בה טענו כי לאור ההסכם בין המפרק לנקש הופטרו אף הם מחובם. תביעתם הסתמכה על הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), לפיה כאשר הופטר אחד החייבים מן החיוב על ידי הנושה מופטרים גם החייבים האחרים, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת. ביום 16.3.04 הגישו המבקשים בקשה לצוות על המשיב לעכב לאלתר את כל הליכי הגבייה שהוא נוקט נגדם עד למתן פסק דין בתובענה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. הוא נימק זאת, בין היתר, בכך שסיכויי ההצלחה של המבקשים בתביעתם נמוכים. אחד הנימוקים לקביעתו זו של בית המשפט היה המסקנה אליה הגיע, כי ההסכם עם נקש נועד להסדיר את גביית החוב ממנו בלבד ללא השפעה על החייבים האחרים, וזאת לנוכח האמור בבקשה שהגיש המפרק לבית המשפט המחוזי לאישור ההסכם. מכאן בקשת רשות ערעור זו.

3.       בפי המבקשים טיעונים רבים המצדיקים, אליבא דידם, את התערבות בית משפט זה בהחלטתו של בית משפט קמא. בפרט טוענים הם, באשר לשאלת תחולתו של הסכם הפשרה עם נקש לגבי החייבים האחרים, כי שגה בית המשפט בפרשנות שנתן להסכם. לגרסתם, משההסכם נחתם בין המפרק לבין נקש, לא היה מקום להיזקק במסגרת פרשנות ההסכם לבקשה לאישורו שהוגשה לבית המשפט על ידי המפרק בלבד, במועד מאוחר יותר.

4.       הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי באשר לסיכויי התובענה. תוקפו של הסכם הפשרה שחתם המפרק עם נקש היה כפוף לאישור בית המשפט, הן מכוח סעיף 307(א)(6) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, והן מכוח האמור בהסכם עצמו. הצורך באישור בית המשפט לפעולותיו של מפרק חברה מבטא את מעמדו המיוחד כפקיד בית המשפט (officer of the court), שתפקידו לסייע בידי בית המשפט להביא לפירוק יעיל וצודק של עסקי החברה (צ' כהן פירוק חברות (תש"ס) 307-306). כאשר בית המשפט שעל הפירוק מתבקש לאשר הסכם פשרה שחתם המפרק, הוא מגבש דעתו, בין היתר, לאור הבקשה לאישור ההסכם המוגשת לו על ידי המפרק והדיון המתקיים בפניו. על כן, פרשנותו של הסכם שנחתם על ידי המפרק ואושר על ידי בית המשפט אינה יכולה להיות מנותקת מן ההליכים לאישורו. גישה זו מתחייבת מן הדרישה שהציב המחוקק לפיקוח שיפוטי מהותי על פעולות המפרק. במקרה שבפנינו, לאור בחינת מכלול הנסיבות עולה לכאורה המסקנה, כי הסכם הפשרה שנחתם עם נקש נועד לחול עליו בלבד. כל השיקולים שהניעו את המפרק להגיע עם נקש לפשרה, המפורטים בבקשה לאישור ההסכם שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, נוגעים לסיכויים לגבות את החוב מנקש עצמו ולהוצאות הכרוכות בכך. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט עובר לאישור ההסכם אף נאמר, כי ההסכם אינו משליך לגבי טענות שבין החייבים לבין עצמם וכי נקש מודע ומסכים לכך. יתרה מכך, בבואנו לפרש את ההסכם שומה עלינו לבחון לא רק את מה שנאמר בו ובהליכים שהתנהלו לגביו, אלא אף את מה שלא נאמר. הן בהסכם עצמו, הן בבקשה לאישורו והן בדיון שהתקיים בבית המשפט לא נאמר דבר ממנו משתמע, כי אף חובם של החייבים האחרים בתיק מצטמצם לכדי הסכום אותו אמור נקש לשלם לפי ההסכם. תוצאה זו הייתה משפיעה באופן ניכר על האינטרס הציבורי לאור העובדה, שבנק ישראל הינו הנושה הגדול ביותר של הבנק. הדעת נותנת שאילו הייתה כוונת ההסכם כפי שטוענים המבקשים, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש בנוסח ההסכם, בבקשה לאישורו, בדיון בפני בית המשפט או בהחלטה המאשרת את ההסכם, ולא היא. לפיכך, במקרה דנא מתקיים לכאורה התנאי הקבוע בסעיף 55(ג) סיפא לחוק החוזים, לפיו הפטר שניתן לאחד החייבים לא יחול לגבי החייבים האחרים כאשר משתמעת כוונה כזו מן ההפטר. מכאן, שאחד התנאים למתן סעד זמני, קיומה של עילת תובענה טובה לכאורה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), אינו מתקיים. לאור זאת אינני מוצא לנכון להתייחס לכל יתר הטענות שהעלו המבקשים, לרבות הטענות בדבר חוסר תום הלב לכאורה מצד המשיב ובדבר הנזקים הכבדים שעלולים להיגרם להם כתוצאה מהימשכות הליכי הגבייה. הנני מדגיש, כי כל שנאמר בעניין סעיף 55(ג) סיפא לחוק החוזים ותחולתו במקרה הנוכחי מבוסס על החומר שהובא בפניי, ובכל מקרה מדובר בעמדה לכאורית בלבד.

          אוסיף, כי לא ניתן להתעלם משני נתונים נוספים: ראשית, המבקשים הגישו בעבר, בשנת 2001, בקשה דומה לבית המשפט המחוזי בירושלים - הוא בית המשפט שלפירוק - וחזרו בהם ממנה. שנית, התובענה הנוכחית הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב עוד בשנת 2001 ואילו הבקשה לצו חוסם הוגשה לבית משפט קמא רק כשלוש שנים לאחר מכן. נתונים אלה מצביעים אף הם על כך שאין צידוק ליתן את הסעד המבוקש.

5.       אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ש"ח.

          ניתנה היום, י"א בתשרי תשס"ה (26.9.04).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: